תגים: אסטרונומיה

בשנת 1985 גרתי בגאלוויי, בחוף המערבי של אירלנד. פשטתי באופן קבוע על הספרייה המקומית ברחוב אוגוסטין בחיפוש אחר חומרי קריאה. היא כבר לא נראית כך, אבל אני זוכר שעליתי במדרגות משמאל:

תעלומות הפולסרים לוכדות את דמיוני

שם גיליתי ספר על פולסרים. בזמן הקריאה, נדהמתי מהמאפיינים המדהימים של תופעות קוסמיות אלו - הן פלטו פולסי רדיו סדירים להפליא, שנראו מתקתקים כמו שעונים שמימיים. משהו במחזוריות המדויקת שלהם עורר בי חשד: האם ייתכן שאותות אלו מקורם מלאכותי? הרעיון כרסם בי. זה נראה כמעט מושלם מדי, מסונכרן מדי, מכדי להיות טבעי לחלוטין.

עיכובים וספקות: זהירות הקהילה המדעית

מה שהדהים אותי עוד יותר היה העובדה שהחוקרים שגילו לראשונה פולסרים חיכו כמעט שנתיים לפני פרסום ממצאיהם. כשהם סוף סוף עשו זאת, הם הסבירו את שידורי הרדיו הרגילים כתוצאה של תהליך אסטרופיזי טבעי כלשהו - אולי כוכבי נויטרונים מסתובבים במהירות או עצם אקזוטי אחר. אבל לא יכולתי להיפטר מהתחושה שמשהו מוסתר, או לפחות לא נחקר במלואו. למה לעכב את הפרסום? למה למהר להסביר את האותות המוזרים בסיבה טבעית, כשהם יכולים באותה מידה להיות מסר - או עדות - לחיים תבוניים?

משימה אישית: לפנות אל חתן פרס נובל

מצאתי את עצמי לא מסוגל לשחרר את המחשבה. החלטתי שאני חייב לנסות ולקבל כמה תשובות ישירות ממישהו שמכיר את המדע ממקור ראשון - פרופסור אנתוני יואיש בכבודו ובעצמו, חתן פרס נובל שמילא תפקיד מפתח בגילוי הפולסרים.

ההליכה לתא הטלפון בכיכר אייר לא הייתה ארוכה – רק כמה דקות – אבל בשבילי, זה הרגיש כמו מסע אל הלא נודע. חלפתי על פני המראות המוכרים: הרחובות המרוצפים באבנים, בתי הקפה השוקקים, והצלצול המרוחק של מגדל השעון. הכיכר הייתה הומה אנשים, שיחותיהם וצעדיהם יצרו זמזום מתמיד. יכולתי להרגיש את הבריזה הקרירה על פניי, נושאת את ריח הקפה הקלוש מבתי הקפה הסמוכים, מתערבבת באוויר הצח של יום אירי טיפוסי.

ביצוע השיחה: שאילת המומחה על מקורות מלאכותיים

כשהתקרבתי לכיכר, עצרתי לרגע כדי להרגיע את נשימתי. הושטתי יד לכיסי, אוחזת בחופן מטבעות הלירה האירית שאספתי בקפידה למטרה זו. הבטתי בתא הטלפון, קופסה קטנה מצופה זכוכית שעמדה בפינת הכיכר, שחוקה מעט אך פונקציונלית. צבעה הדהוי וריחה הקלוש של מתכת ישנה הזכירו לי אינספור רגעים של המתנה ותקווה.

נכנסתי פנימה, מרגיש את המתכת הקרירה של ידית הדלת נוגעת בידי. פנים הדלת היה מואר באור עמום, עם הזוהר הקלוש של חריץ המטבעות ומקלדת החיוג. לקחתי רגע להתאושש. זמזום העיר בחוץ כאילו נמוג אל הרקע כשהרמתי את השפופרת והכנסתי את המטבעות אחד אחד לחריץ, שומע את הצלצול המספק כשהם נפלו למקומם.

הטלפון היה דגם בסגנון סיבובי, אבל הוא עבד, אמין וישיר. בהיתי בלוח המקשים, אצבעותיי רועדות קלות כשקישתי את המספר של מעבדת קוונדיש בקיימברידג'. הקו היה לשיחות למרחקים ארוכים, והייתה לי רק כמות מוגבלת של מטבעות. לחשתי תפילה שקטה שהשיחה תעבור.

הראיון

לבסוף, שמעתי את החיבור קליק. קול רגוע ושקול ענה.

"שלום?"

"פרופסור היויש?" שאלתי, מנסה לשמור על קול יציב.

"כן, מדבר", הגיעה התשובה.

היססתי לרגע, מחשבותיי רצות בשאלות. ואז פלטתי, "אני מתקשר כדי לברך אותך על גילוי הפולסרים."

הייתה שתיקה קצרה, וכמעט יכולתי לשמוע אותו מחייך בצד השני של הקו.

הוא הודה לי בנימוס, אחר כך נשמתי נשימה עמוקה ושאלתי, "אני מוצא את הנושא מרתק לחלוטין, ותהיתי... האם אתה בטוח לחלוטין שפולסרים אינם ממקור מלאכותי?"

הוא ענה בביטחון שקט, "כן, אני בטוח".

ואז הוא המשיך להסביר, קולו יציב ומרגיע:

"פולסרים הם עצמים מרתקים. הם כוכבי נויטרונים ממוגנטיים מאוד, מסתובבים במהירות, שרידים של כוכבים מסיביים שהפכו לסופרנובה. כשהם מסתובבים, השדות המגנטיים העזים שלהם מפנה חלקיקים לעבר הקטבים המגנטיים שלהם, הפועלים כמו קרני מגדלור קוסמיות. כאשר קרניים אלו חולפות על פני כדור הארץ, אנו מזהים אותן כפעימות רדיו סדירות מאוד."

השתקפויות תחת שמי גאלוויי

הקשבתי בתשומת לב, מחשבותיי רועדות בהסבריו, כאלה שכבר שמעתי בעבר, אך הם רק העמיקו את סקרנותי. שאלתי שוב, אולי בעקשנות רבה יותר:

"ואתה בטוח ב-100% שפולסרים אינם ממקור מלאכותי?"

היויש צחקק ברכות על הקו, "כן, בטוח לחלוטין."

הודיתי לו על זמנו, ולפני שסיימתי את כל המטבעות שלי, ניתקתי את השיחה. כשחזרתי לרחוב, הבטתי בשמיים האפורים והמעוננים, מהרהר במרחבי החלל ובתעלומות שעדיין טמונות בו. השיחה הותירה אותי עם שאלה מתמשכת: האם נוכל יום אחד באמת למצוא סימנים לחיים תבוניים שם בחוץ?

שנייה אחת של טעות ב-30 מיליון שנים

השמיים של היקום מודדי הזמן המדויקים ביותר, הפולסרים היציבים ביותר, הם כה מדויקים להפליא עד שהם יסחפו רק בשנייה אחת במשך עשרות מיליוני שנים. יציבותם מתחרה - ובמובנים מסוימים אף עולה על - זו של שעוני האטום המתקדמים ביותר שלנו.

הפולסר היציב ביותר הידוע, בעל מילי-שנייה, שסמנו PSR J1713+0747, מדגים את הדיוק יוצא הדופן הזה. מחזור הסיבוב שלו כה עקבי עד שהוא יצבור שגיאה של שנייה אחת בלבד לאחר כ-30 מיליון שנים.

כשאנחנו מדברים על עליונותם של פולסרים כשעונים קוסמיים, אנחנו מתייחסים ליכולתם לשמור על זמן מושלם במשך אלפי שנים, הרבה מעבר להישג ידו של כל שעון מעשה ידי אדם. מהנדסים יכולים לבנות שעונים שמאבדים רק שנייה אחת ב-300 מיליארד שנים, אך מכשירים כאלה שבירים, ולעתים קרובות מתקלקלים תוך כמה עשורים. לעומת זאת, פולסרים יכולים להמשיך בתקתוקם היציב במשך מיליארדי שנים, ולהציע סטנדרט זמן קוסמי שאין שני לו.